קרה שאמא שלי הזמינה את אחיה על משפחתו לארוחת ליל הסדר.
מיד קפצתי בראש כאתון פזיזה והצהרתי : אני מבשלת הכל.
בשבוע שקדם לערב החג הפכתי והפכתי בנסיון לבנות תפריט שירצה את כל הבעייתיים : אמא שלי ובת דודתי הצמחוניות, טולוז שמתנגד לאוכל באופן עקרוני, אחי הקטן שאוהב רק פסטה, דוד שלי שאוהב רק דגים מטוגנים, ואבא שלי שאוהב לטעום מהכל ואז להעביר ביקורת.
פעם אחת אפילו שאלתי את עצמי אם לא מוטב להזמין שתי פיצות משפחתיות.
אבל זה לא כשר.
וזה גם בושה.
לאחר חיבוטי נפש ושכל שלא היו מביישים את ההכנות לחתונה של הנסיך וויליאם , הורכב תפריט עתיר מנות ביתיות וטעימות, וקינוח משמח לבב אנוש - סופלה שוקולד מעוטר במוס חלבה .
לו"ז הבישולים שלי היה מתוכנן בקפידה. ביום ראשון שלפני ערב החג אכין את מרבית המנות, בערב את הקינוח, למחרת מוקדם בבוקר עוד שתי מנות בלבד, טאטוא ושטיפה מהירים, ומנוחה על הספה תוך עשיית "פוווו" על ציפורניי המטופחות והאזנה לדממת השנ"צ של דרדקי הבית.
"את אלופת הלוגיסטיקה" אמרתי לעצמי בחשיבות עצמית מופרזת ואופטימיות מיותרת בעליל.
ויום ראשון הגיע (קליק).
בחמש קמתי ושתיתי קפה מלא יעילות . בשש כבר קוצצו קציצות ושוכשכו ברוטב סלק סגול .
בשבע ורבע נפנפנתי לשכנה שלי לשלום תוך לעיסה נמרצת. "אני רק טועמת !" צעקתי לה מיד אחרי הבוקר טוב "פרה שכמותך" אמרתי לעצמי בשקט. שאלמד לי לקח ואזהר בהמשך החג.
עד חצות היום נחו על הכיריים ארבעה סירים שבעבעו בשקט .
בשעת בין הערביים הסלטים כבר היו מוכנים, וכשהערב ירד כודררו לחמניות של פסח והוכנסו לתנור.
הגיע הזמן להכין את הקינוח. בשעה תשע אפס אפס הכנסתי את הסופלה לתנור, איחלתי לו דרך צלחה ואי-צניחה, השארתי הוראות השגחה לנוחר לצידי ויצאתי להעביר את המנות המוכנות לאמא שלי.
אחרי עשר דקות חזרתי (השעה היתה כבר אחרי 2130) ומהחנייה כבר שמעתי את טולוז מתמרר נמרצות.
אז נכנסתי והרגעתי וחיבקתי ונישקתי והחזרתי למיטה, אבל בשביל הסופלה שלי זה כבר היה קצת יותר מדי, והוא עבר את שלב הרטט והתגבש לו בתנור.
הוצאתי.
חיכיתי שיצנח.
צנח חלקית בלבד ונשאר מוצק מדי.
לאחר התייעצות לילית חוצה יבשות עם חברתי ש' , מיד עברתי לתוכנית ב' - אני אשבור את הסופלה בכף, אעביר לכוסות גבוהות, מעליו תבוא שכבה של מוס חלבה, מעליה תלתלי חלבה ושברי מקופלת - ----- טרייפל יוקרתי בשלוש שכבות, א-לה-קרוקומבוש.
אחחחחח. כוחה של תושיה.
אבל מה אוכלת ליבי ? זיבי.
באמצע הכנת מוס החלבה , ולפני שהספקתי להגיד שוב "מלכת-לוגיסטיקה" , נשמעו צפרורים מאחד מפושטקי הבית, והיות והנוחר לצידי היה בגינה ושתל פטוניות בעשר בלילה,
נאלצתי לגשת, להרגיע, לחבק, לנשק, להחזיר למיטה,
והתוצאה :
יש לי חמאת חלבה שאין לי מושג מה עושים איתה.
והתוצאה :
יש לי חמאת חלבה שאין לי מושג מה עושים איתה.
תוכנית ג'.
שעון מראה חצות ועוד קצת.
אין לי באמת תוכנית ג'.
ביני לביני אני מודה שגם לתוכנית ב' לא היו יותר מדי שיניים.
השכנה שלי יוצאת לזרוק את הזבל ורואה אותי עומדת במבט תוהה ועושה פווו על כוס קפה שחור. "לא ראיתי אותך באותו מקום בשבע בבוקר ?" היא שואלת בעליזות ואני מחרחרת בתגובה.
פתיחה נוספת של המקרר. אולי השתנה שם משהו מלפני חמש דקות. בזווית העין אני קולטת ארבע ביצים אחרונות. חפירה במזווה העלתה מקל וניל, וכך קרה שבשעה אחת בלילה טרפתי קורנפלור לתוך חלב והכנתי קרם פטיסייר.
הקרם הוקצף עם שחר יחד עם שמנת מתוקה והפך למילוי של הסופלה הכושל שלי. זו בהחלט היתה אחת העוגות הכעורות שהוצאתי תחת ידי בשנים האחרונות. כל היום הסתכלתי עליה בעצב והלקיתי את עצמי.
אחרי עוד כמה בישולים אחרונים , ארגוני קטקטים וכיבוד הרצפה הגיעה השעה שש, ובניגוד מושלם לתוכניות , התרוצצתי בין החדרים בפיג'מה, ונופפתי בחוסר שליטה בידיים בנסיונות לייבש את הלק.
האוכל היה הצלחה אדירה. כל אחד מצא מה לאכול, אבא שלי מצא נקודות לשיפור. פסח כהלכתו.
באמצע הארוחה (מעולם שולחן עורך לא הגיע מהר יותר) טולוז נזכר שהוא רוצה את המוצץ שלו , ואני נזכרתי שאותו מוצץ נשאר בבית. אז נסעתי להביא אותו. אני גרה קרוב, מה אכפת לי ? באמצע הדרך חזרה, התקשר הנוחר ואמר שצריך להחליף לשוברט בגדים , כי חם לו. אז הסתובבתי חזרה, הבאתי בגדים לשוברט וגם לטולוז, עוד שניים-שלושה מוצצים, נשכן, מכונית ירוקה, טי-ג'ל, בייבי-זים, בייבי-סנס, בייבי -מוצארט , בננה, חיתולי טטרה, מוצץ נוסף על כל צרה שלא תבוא, בקבוק מים בשבילי ומגבונים לחים.
חזרתי לליל הסדר תוך מחשבות כמה טוב שאני גרה קרוב, והכל נגיש, ואיך התרגלתי לסחוב משקלים כאלה על הגב משל הייתי מוצ'ילרית בהרי האנדים.
הגעתי בדיוק כשאמא שלי מזגה סלט פירות לכוסות גבוהות.
זמן הקינוח.
ניגשתי למקרר בזחילה תשושה להוציא את הסופלה-פטיסייר הכושל שלי.
או אז נזכרתי שבגלל עודף סירים וחוסר מקום העוגה נשארה במקרר שלי. בבית שלי. זה שכרגע חזרתי ממנו עם המוצ'ילה וכל הבייביז למיניהם.
לאחר אתנחתא נוספת לצרכי שינוע, באה עוגה על מקומה בשלום.
במפתיע, כולם התענגו על הטעם (מסתבר שסופלה, גם אפוי למוות, כשמקררים אותו מספיק זמן ודוחפים לו קרם מספיק לח, נהיה ממש פאדג'י), ואבא שלי אמר : "מאמיקה, זה כמו העוגות שהיו בקונדיטוריות בהונגריה כשהייתי ילד. סוף סוף למדת לאפות עוגה עד הסוף".
