יום שני, 25 באפריל 2011

הרפתקאות תזונתיות בליל הסדר או סיפורו של סופלה


קרה שאמא שלי הזמינה את אחיה על משפחתו לארוחת ליל הסדר.
מיד קפצתי בראש כאתון פזיזה והצהרתי : אני מבשלת הכל.
בשבוע שקדם לערב החג הפכתי והפכתי בנסיון לבנות תפריט שירצה את כל הבעייתיים : אמא שלי ובת דודתי הצמחוניות, טולוז שמתנגד לאוכל באופן עקרוני, אחי הקטן שאוהב רק פסטה, דוד שלי שאוהב רק דגים מטוגנים, ואבא שלי שאוהב לטעום מהכל ואז להעביר ביקורת.
פעם אחת אפילו שאלתי את עצמי אם לא מוטב להזמין שתי פיצות משפחתיות.
אבל זה לא כשר.
וזה גם בושה.
לאחר חיבוטי נפש ושכל שלא היו מביישים את ההכנות לחתונה של הנסיך וויליאם , הורכב תפריט עתיר מנות ביתיות וטעימות, וקינוח משמח לבב אנוש - סופלה שוקולד מעוטר במוס חלבה .
לו"ז הבישולים שלי היה מתוכנן בקפידה. ביום ראשון שלפני ערב החג אכין את מרבית המנות, בערב את הקינוח, למחרת מוקדם בבוקר עוד שתי מנות בלבד, טאטוא ושטיפה מהירים, ומנוחה על הספה תוך עשיית "פוווו" על ציפורניי המטופחות והאזנה לדממת השנ"צ של דרדקי הבית.
"את אלופת הלוגיסטיקה" אמרתי לעצמי בחשיבות עצמית מופרזת ואופטימיות מיותרת בעליל.

ויום ראשון הגיע (קליק).

בחמש קמתי ושתיתי קפה מלא יעילות . בשש כבר קוצצו קציצות ושוכשכו ברוטב סלק סגול .
בשבע ורבע נפנפנתי לשכנה שלי לשלום תוך לעיסה נמרצת. "אני רק טועמת !" צעקתי לה מיד אחרי הבוקר טוב "פרה שכמותך" אמרתי לעצמי בשקט. שאלמד לי לקח ואזהר בהמשך החג.
עד חצות היום נחו על הכיריים ארבעה סירים שבעבעו בשקט .
בשעת בין הערביים הסלטים כבר היו מוכנים, וכשהערב ירד כודררו לחמניות של פסח והוכנסו לתנור.
 הגיע הזמן להכין את הקינוח. בשעה תשע אפס אפס הכנסתי את הסופלה לתנור, איחלתי לו דרך צלחה ואי-צניחה, השארתי הוראות השגחה לנוחר לצידי ויצאתי להעביר את המנות המוכנות לאמא שלי.
אחרי עשר דקות חזרתי (השעה היתה כבר אחרי 2130) ומהחנייה כבר שמעתי את טולוז מתמרר נמרצות.
אז נכנסתי והרגעתי וחיבקתי ונישקתי והחזרתי למיטה, אבל בשביל הסופלה שלי זה כבר היה קצת יותר מדי, והוא עבר את שלב הרטט והתגבש לו בתנור.
הוצאתי.
חיכיתי שיצנח.
צנח חלקית בלבד ונשאר מוצק מדי.
לאחר התייעצות לילית חוצה יבשות עם חברתי ש' , מיד עברתי לתוכנית ב' - אני אשבור את הסופלה בכף, אעביר לכוסות גבוהות, מעליו תבוא שכבה של מוס חלבה, מעליה תלתלי חלבה ושברי מקופלת - ----- טרייפל יוקרתי בשלוש שכבות, א-לה-קרוקומבוש.
אחחחחח. כוחה של תושיה.
אבל מה אוכלת ליבי ? זיבי.
באמצע הכנת מוס החלבה , ולפני שהספקתי להגיד שוב "מלכת-לוגיסטיקה" , נשמעו צפרורים מאחד מפושטקי הבית, והיות והנוחר לצידי היה בגינה ושתל פטוניות בעשר בלילה,
נאלצתי לגשת, להרגיע, לחבק, לנשק, להחזיר למיטה,
והתוצאה :
יש לי חמאת חלבה שאין לי מושג מה עושים איתה.

תוכנית ג'.
שעון מראה חצות ועוד קצת.
אין לי באמת תוכנית ג'.
ביני לביני אני מודה שגם לתוכנית ב' לא היו יותר מדי שיניים.
השכנה שלי יוצאת לזרוק את הזבל ורואה אותי עומדת במבט תוהה ועושה פווו על כוס קפה שחור. "לא ראיתי אותך באותו מקום בשבע בבוקר ?" היא שואלת בעליזות ואני מחרחרת בתגובה.
פתיחה נוספת של המקרר. אולי השתנה שם משהו מלפני חמש דקות. בזווית העין אני קולטת ארבע ביצים אחרונות. חפירה במזווה העלתה מקל וניל, וכך קרה שבשעה אחת בלילה טרפתי קורנפלור לתוך חלב והכנתי קרם פטיסייר.
הקרם הוקצף עם שחר יחד עם שמנת מתוקה והפך למילוי של הסופלה הכושל שלי. זו בהחלט היתה אחת העוגות הכעורות שהוצאתי תחת ידי בשנים האחרונות. כל היום הסתכלתי עליה בעצב והלקיתי את עצמי.
אחרי עוד כמה בישולים אחרונים , ארגוני קטקטים וכיבוד הרצפה הגיעה השעה שש, ובניגוד מושלם לתוכניות , התרוצצתי בין החדרים בפיג'מה, ונופפתי בחוסר שליטה בידיים בנסיונות לייבש את הלק.
האוכל היה הצלחה אדירה. כל אחד מצא מה לאכול, אבא שלי מצא נקודות לשיפור. פסח כהלכתו.
באמצע הארוחה (מעולם שולחן עורך לא הגיע מהר יותר) טולוז נזכר שהוא רוצה את המוצץ שלו , ואני נזכרתי שאותו מוצץ נשאר בבית. אז נסעתי להביא אותו. אני גרה קרוב, מה אכפת לי ? באמצע הדרך חזרה, התקשר הנוחר ואמר שצריך להחליף לשוברט בגדים , כי חם לו. אז הסתובבתי חזרה, הבאתי בגדים לשוברט וגם לטולוז, עוד שניים-שלושה מוצצים, נשכן, מכונית ירוקה, טי-ג'ל, בייבי-זים, בייבי-סנס, בייבי -מוצארט , בננה, חיתולי טטרה, מוצץ נוסף על כל צרה שלא תבוא, בקבוק מים בשבילי ומגבונים לחים.
חזרתי לליל הסדר תוך מחשבות כמה טוב שאני גרה קרוב, והכל נגיש, ואיך התרגלתי לסחוב משקלים כאלה על הגב משל הייתי מוצ'ילרית בהרי האנדים.
הגעתי בדיוק כשאמא שלי מזגה סלט פירות לכוסות גבוהות.

זמן הקינוח.

ניגשתי למקרר בזחילה תשושה להוציא את הסופלה-פטיסייר הכושל שלי.
או אז נזכרתי שבגלל עודף סירים וחוסר מקום העוגה נשארה במקרר שלי. בבית שלי. זה שכרגע חזרתי ממנו עם המוצ'ילה וכל הבייביז למיניהם.
לאחר אתנחתא נוספת לצרכי שינוע, באה עוגה על מקומה בשלום.
במפתיע, כולם התענגו על הטעם (מסתבר שסופלה, גם אפוי למוות, כשמקררים אותו מספיק זמן ודוחפים לו קרם מספיק לח, נהיה ממש פאדג'י), ואבא שלי אמר : "מאמיקה, זה כמו העוגות שהיו בקונדיטוריות בהונגריה כשהייתי ילד. סוף סוף למדת לאפות עוגה עד הסוף".

יום שבת, 16 באפריל 2011

"לא אשמה שלך" או pre-פסח תשס"ח

כדאי להקליק כאן

אמצע אפריל 2008. כשבועיים לאחר יום הולדת 30 שלי. חגגתי עם חברות בארוחת בוקר, במסעדת גורמה בארוחת ערב, בעוגה נפלאה שאפיתי לכבוד עצמי , ובהזרעה שאמורה היתה להיות אחרונה ומנצחת. את חגיגות ה-30 להשקתי קינחתי בבשורה מרעננת - אבא שלי צריך לעבור ניתוח, שני במספר, להסרת התוספתן עקב גידול שטרם עמדו על טבעו.
בבוקר שלאחר הניתוח היתה בדיקת הבטא שלי, בדיקה שידעתי שתהיה שלילית ותוביל לפרשת דרכים בה אצטרך לקחת החלטה ולעבור לכיתת הבוגרים, לטיפולי IVF. בא לי על זה כמו שבא לי על הסרת שיער בפינצטה מכל הגוף.
אני מגיעה לבית החולים וחונה בחניית ה-VIP שלי. ככה זה ב-0645 בבוקר. לילה קודם עברנו לשעון קיץ.
בדיקות הדם הן בקומה 1- , ואבא שלי מאושפז בקומה השניה. הניתוח הסתבך ונמשך שעות ארוכות, מצב הרוח מדשדש בקנטים של ביש מזל.
לפחות נוף יפה יש פה על הכרמל.
במסדרון המוכר עם הפלורסנטים והכורסאות הנוחות אני מחכה עם עוד כמה מטופלות חמוצות פנים. אפשר להבין אותן. גם אני לא לבבית במיוחד הבוקר.
ממתינה.
ממתינה.
עדיין ממתינה.
0705
0710
0715 : שתי אחיות במדי חדר ניתוח פורצות למסדרון בתנופה ומכריזות בינן לבין עצמן - "מאיה לא התעררה !" (השמטת ה-ו' מכוונת).
"מי פה מקופת חולים כללית ???" קוראת אחת מהן .
רק אני קמה. פחדניות .
"מי שמקופת חולים כללית שתבוא איתי".
אז באתי.
הכניסו אותי לחדר צדדי , הפשלתי שרוול, אגרפתי אגרוף נחוש והסתכלתי הצידה באומץ. מיומנות של שנים.
"מאיה לא התעררה. אנחנו חייבות לקחת דמים במקומה" נהמה עלי האחות.
"סליחה" התנצלתי מייד. הכי בטוח. "את לא צריכה להתנצל, זה לא אשמה שלך " אמרה האחות, תוך שהיא לוקחת את בקבוק האלכוהול ומשפריצה כמויות נדיבות על היד שלי. האחות מאיה מורחת בעדינות עם תחבושת ספוגה, אבל איכשהו הרגשתי שזה לא זמן טוב להזכיר אותה.
דקירה קטנה, ומפל נוסף של אלכוהול. הפעם גם הג'ינס שלי קיבל מנה קטנה.
"תודה" חייכתי בהקלה אל האחות הרגיזה , "מכבי !!!!! מי פה מקופת חולים מכבי ???" המשיכה האחות במלאכת הקודש.
משם עליתי מייד למעלה.
בדרך פגשתי את הרופא הטוב שלי, שהביט בי בחיוך כבוש. "המבט שלו אומר הכל, זה בטוח חיובי ! " אמרתי לעצמי בביטחון גדול. "מטומטמת" המשכתי עם עצמי כעבור רגע של מחשבה "הרגע לקחו ממך דם".
תוך רצף מחשבות כזה הגעתי למחלקה .
אבא שלי מחובר להמון צינורות וחבוש , חיוור מאוד אבל עם חצי חיוך. "מאמילי" , הוא אומר לי בהפתעה "מה קרה לחולצה שלך ? " במבט שמאלה אני מגלה שכל השרוול שלי מכוסה נחלי דם.
הכל בגלל שמאיה לא התעררה.

יום שלישי, 5 באפריל 2011

what was WAZE was WAZE

לדרך - קליק

לפני כמה ימים נסעתי בכביש החוף. אני מתה על כביש החוף, תמיד הוא משמש אותי לנסיעות שמחות : לאיקאה, למשפחה אהובה, לחברים אהובים...
אז נסעתי לי לכיוון כביש החוף, ביום שטוף שמש מהממת, קטני מנמנם בסלקל, חמושה במשקפי שמש ומפזמת לי שירי דרך. ליד צומת שפיה הפעלתי את ה-WAZE החדש שלי כדי למצוא ביתר קלות את יעדי. "צא ימינה", אמר לי  waze.
נו, waze, אותי אתה מלמד לצאת פה ימינה ? אני נוסעת בכביש הזה מימים ימינה !

ואז נזכרתי ....

באחד הימים הגשומים בחורף אשתקד נתקלתי בפרסומת חשובה - איקאה סייל . מכיוון שלעולם לא אחמיץ הזדמנות להגיע לאיקאה, וכיוון שזה היה היום האחרון של המבצע, ובדיוק חיפשתי פינת אוכל, החלטתי לקצר את יום העבודה ולצאת לשם מייד.
 "סעי בכיף" אמר לי חבר לעבודה,  "אבל לא כדאי לך לנסוע דרך יקנעם אלא דרך חיפה. ביקנעם בטח יש סופה ותיתקעי בדרך" . גיחכתי בתגובה ויצאתי.
כל הדרך מהגליל , דרך צומת סומך, צומת יגור עד התשבי היתה אפרורית ונעימה. מעט גשומה, אבל לא משהו שהוישרים נעקרים ממקומם בגללו. חשבתי מחשבות שמחות על פינת האוכל החדשה שאקנה, שרתי שירים שמחים, והתמלאתי גאווה בשל האינטואיציה הכבישית והנשית שלי.
בצומת פראדיס הגשם התחזק מעט והתחילה סופת ברקים, הראות הפכה בעייתית מעט אבל באמת לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. כהרגלי בשעת גשם, התחלתי להרגיש את הטבע קורא לי, אבל ידעתי שתוך חצי שעה אהיה באיקאה היבשה והחמימה.
"יוהו " קריאת השמחה שלי נבלעה ברעם אדירים , "עליתי על כביש החוף !".
איזו דרך מרהיבה ! סלעי גיר ענקיים משני צידי הכביש (שינו פה משהו בדרך ? ממתי הכסא המוזר הזה פה על ההר ?) , השמיים אפורים, הים הרועש והרוגש משמאלי ...
הים משמאלי.
הים משמאלי. 
הים משמאלי.
משמאלי. 
למה הים משמאלי ???
עד מהרה הבחנתי בשלט קטן - 2. 2 זה טוב, זה כביש החוף.
למי אני אתקשר לוודא ?
חישוב מהיר העלה שמוטב להתקשר לאדם הכי פחות שיפוטי שאני מכירה. מזל שיש לי חברה כזאת, א'.
"תגידי", שאלתי בבושה כבושה "כשנוסעים בכביש החוף מחיפה לתל אביב, איזה מספר כביש זה ?"
"כביש מספר שתיים" ענתה א' בסבלנות "למה, טעית בדרך ?"
"מה פתאום ! אני מכירה פה כל אבן " עניתי בבהלה כשאבני הגיר בצד הדרך סוגרות עלי "והים, באיזה צד הוא צריך להיות ? צד שמאל שלי ?"
"ימין"
"ימין? לא שמאל ? " שאלתי בחרדה גוברת,
"ימין"
"ימין. את בטוחה שימין ? "
"בטוחה לגמרי"
"בטוח ?"
"בטוח !" הלכו הסבלנות וחוסר השיפוטיות קיבימט, ונבלעו בתהום הנשייה.
ליבי נשמט בקרבי וצנח לו אי שם לעמקי שלפוחיתי המתאפקת.
הלכתי לאיבוד.
והסלעים האלה רק נהיים גדולים ומוזרים יותר, והרוח, והגשם הזה, איזה פחד.
ואין בכביש הזה שום יציאה (למעשה זה לא מדוייק. עת עליתי על המחלף ראיתי מספר יציאות מהן התעלמתי בשאננות).
בבעתה מהולה במבוכה התקשרתי לחבר מהעבודה. הוא מתמצא בכבישי הארץ.
"עלית על מחלף זיכרון כביש אחד מוקדם מדי " הוא ענה ביבושת מהולה בשמחה לאיד  "את חוזרת לחיפה דרך עתלית, תכף תראי את מת"מ".
אלוהימדירים אלוהימדירים אלוהימדירים. מי בכלל רואה משהו בסופה הזאת. והשלפוחית שלי עצבנית ובאופן כללי בא לי לחבוט בעצמי באלת בייסבול.
אבל לא אישה נחושה כמוני תוותר !
הלאה, הלאה גשם ורוחות ! הלאה סועה וסער !
הנה בניין אינטל ! הנה קניון חיפה ! איקאה, הנה אני באה !
פרסה, וחזרה לכיוון מחלף זכרון , מהצד הנכון. ליתר ביטחון, לא עליתי על 50 קמ"ש, אפילו שכל הנהגים סביבי התעצבנו עלי וצפרו לי מסביב.
זה לקח עוד כמעט שעה, אבל בסופו של דבר הגעתי בשלום.
מיותר לציין שהדרך חזרה היתה בהירה וחלקה וללא טיפה קלה של גשם.