לדרך - קליק
לפני כמה ימים נסעתי בכביש החוף. אני מתה על כביש החוף, תמיד הוא משמש אותי לנסיעות שמחות : לאיקאה, למשפחה אהובה, לחברים אהובים...
אז נסעתי לי לכיוון כביש החוף, ביום שטוף שמש מהממת, קטני מנמנם בסלקל, חמושה במשקפי שמש ומפזמת לי שירי דרך. ליד צומת שפיה הפעלתי את ה-WAZE החדש שלי כדי למצוא ביתר קלות את יעדי. "צא ימינה", אמר לי waze.
נו, waze, אותי אתה מלמד לצאת פה ימינה ? אני נוסעת בכביש הזה מימים ימינה !
ואז נזכרתי ....
באחד הימים הגשומים בחורף אשתקד נתקלתי בפרסומת חשובה - איקאה סייל . מכיוון שלעולם לא אחמיץ הזדמנות להגיע לאיקאה, וכיוון שזה היה היום האחרון של המבצע, ובדיוק חיפשתי פינת אוכל, החלטתי לקצר את יום העבודה ולצאת לשם מייד.
"סעי בכיף" אמר לי חבר לעבודה, "אבל לא כדאי לך לנסוע דרך יקנעם אלא דרך חיפה. ביקנעם בטח יש סופה ותיתקעי בדרך" . גיחכתי בתגובה ויצאתי.
כל הדרך מהגליל , דרך צומת סומך, צומת יגור עד התשבי היתה אפרורית ונעימה. מעט גשומה, אבל לא משהו שהוישרים נעקרים ממקומם בגללו. חשבתי מחשבות שמחות על פינת האוכל החדשה שאקנה, שרתי שירים שמחים, והתמלאתי גאווה בשל האינטואיציה הכבישית והנשית שלי.
בצומת פראדיס הגשם התחזק מעט והתחילה סופת ברקים, הראות הפכה בעייתית מעט אבל באמת לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. כהרגלי בשעת גשם, התחלתי להרגיש את הטבע קורא לי, אבל ידעתי שתוך חצי שעה אהיה באיקאה היבשה והחמימה.
"יוהו " קריאת השמחה שלי נבלעה ברעם אדירים , "עליתי על כביש החוף !".
איזו דרך מרהיבה ! סלעי גיר ענקיים משני צידי הכביש (שינו פה משהו בדרך ? ממתי הכסא המוזר הזה פה על ההר ?) , השמיים אפורים, הים הרועש והרוגש משמאלי ...
הים משמאלי.
הים משמאלי.
הים משמאלי.
משמאלי.
למה הים משמאלי ???
עד מהרה הבחנתי בשלט קטן - 2. 2 זה טוב, זה כביש החוף.
למי אני אתקשר לוודא ?
חישוב מהיר העלה שמוטב להתקשר לאדם הכי פחות שיפוטי שאני מכירה. מזל שיש לי חברה כזאת, א'.
"תגידי", שאלתי בבושה כבושה "כשנוסעים בכביש החוף מחיפה לתל אביב, איזה מספר כביש זה ?"
"כביש מספר שתיים" ענתה א' בסבלנות "למה, טעית בדרך ?"
"מה פתאום ! אני מכירה פה כל אבן " עניתי בבהלה כשאבני הגיר בצד הדרך סוגרות עלי "והים, באיזה צד הוא צריך להיות ? צד שמאל שלי ?"
"ימין"
"ימין? לא שמאל ? " שאלתי בחרדה גוברת,
"ימין"
"ימין. את בטוחה שימין ? "
"בטוחה לגמרי"
"בטוח ?"
"בטוח !" הלכו הסבלנות וחוסר השיפוטיות קיבימט, ונבלעו בתהום הנשייה.
ליבי נשמט בקרבי וצנח לו אי שם לעמקי שלפוחיתי המתאפקת.
הלכתי לאיבוד.
והסלעים האלה רק נהיים גדולים ומוזרים יותר, והרוח, והגשם הזה, איזה פחד.
ואין בכביש הזה שום יציאה (למעשה זה לא מדוייק. עת עליתי על המחלף ראיתי מספר יציאות מהן התעלמתי בשאננות).
בבעתה מהולה במבוכה התקשרתי לחבר מהעבודה. הוא מתמצא בכבישי הארץ.
"עלית על מחלף זיכרון כביש אחד מוקדם מדי " הוא ענה ביבושת מהולה בשמחה לאיד "את חוזרת לחיפה דרך עתלית, תכף תראי את מת"מ".
אלוהימדירים אלוהימדירים אלוהימדירים. מי בכלל רואה משהו בסופה הזאת. והשלפוחית שלי עצבנית ובאופן כללי בא לי לחבוט בעצמי באלת בייסבול.
אבל לא אישה נחושה כמוני תוותר !
הלאה, הלאה גשם ורוחות ! הלאה סועה וסער !
הנה בניין אינטל ! הנה קניון חיפה ! איקאה, הנה אני באה !
פרסה, וחזרה לכיוון מחלף זכרון , מהצד הנכון. ליתר ביטחון, לא עליתי על 50 קמ"ש, אפילו שכל הנהגים סביבי התעצבנו עלי וצפרו לי מסביב.
זה לקח עוד כמעט שעה, אבל בסופו של דבר הגעתי בשלום.
מיותר לציין שהדרך חזרה היתה בהירה וחלקה וללא טיפה קלה של גשם.
לפני כמה ימים נסעתי בכביש החוף. אני מתה על כביש החוף, תמיד הוא משמש אותי לנסיעות שמחות : לאיקאה, למשפחה אהובה, לחברים אהובים...
אז נסעתי לי לכיוון כביש החוף, ביום שטוף שמש מהממת, קטני מנמנם בסלקל, חמושה במשקפי שמש ומפזמת לי שירי דרך. ליד צומת שפיה הפעלתי את ה-WAZE החדש שלי כדי למצוא ביתר קלות את יעדי. "צא ימינה", אמר לי waze.
נו, waze, אותי אתה מלמד לצאת פה ימינה ? אני נוסעת בכביש הזה מימים ימינה !
ואז נזכרתי ....
באחד הימים הגשומים בחורף אשתקד נתקלתי בפרסומת חשובה - איקאה סייל . מכיוון שלעולם לא אחמיץ הזדמנות להגיע לאיקאה, וכיוון שזה היה היום האחרון של המבצע, ובדיוק חיפשתי פינת אוכל, החלטתי לקצר את יום העבודה ולצאת לשם מייד.
"סעי בכיף" אמר לי חבר לעבודה, "אבל לא כדאי לך לנסוע דרך יקנעם אלא דרך חיפה. ביקנעם בטח יש סופה ותיתקעי בדרך" . גיחכתי בתגובה ויצאתי.
כל הדרך מהגליל , דרך צומת סומך, צומת יגור עד התשבי היתה אפרורית ונעימה. מעט גשומה, אבל לא משהו שהוישרים נעקרים ממקומם בגללו. חשבתי מחשבות שמחות על פינת האוכל החדשה שאקנה, שרתי שירים שמחים, והתמלאתי גאווה בשל האינטואיציה הכבישית והנשית שלי.
בצומת פראדיס הגשם התחזק מעט והתחילה סופת ברקים, הראות הפכה בעייתית מעט אבל באמת לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. כהרגלי בשעת גשם, התחלתי להרגיש את הטבע קורא לי, אבל ידעתי שתוך חצי שעה אהיה באיקאה היבשה והחמימה.
"יוהו " קריאת השמחה שלי נבלעה ברעם אדירים , "עליתי על כביש החוף !".
איזו דרך מרהיבה ! סלעי גיר ענקיים משני צידי הכביש (שינו פה משהו בדרך ? ממתי הכסא המוזר הזה פה על ההר ?) , השמיים אפורים, הים הרועש והרוגש משמאלי ...
הים משמאלי.
הים משמאלי.
הים משמאלי.
משמאלי.
למה הים משמאלי ???
עד מהרה הבחנתי בשלט קטן - 2. 2 זה טוב, זה כביש החוף.
למי אני אתקשר לוודא ?
חישוב מהיר העלה שמוטב להתקשר לאדם הכי פחות שיפוטי שאני מכירה. מזל שיש לי חברה כזאת, א'.
"תגידי", שאלתי בבושה כבושה "כשנוסעים בכביש החוף מחיפה לתל אביב, איזה מספר כביש זה ?"
"כביש מספר שתיים" ענתה א' בסבלנות "למה, טעית בדרך ?"
"מה פתאום ! אני מכירה פה כל אבן " עניתי בבהלה כשאבני הגיר בצד הדרך סוגרות עלי "והים, באיזה צד הוא צריך להיות ? צד שמאל שלי ?"
"ימין"
"ימין? לא שמאל ? " שאלתי בחרדה גוברת,
"ימין"
"ימין. את בטוחה שימין ? "
"בטוחה לגמרי"
"בטוח ?"
"בטוח !" הלכו הסבלנות וחוסר השיפוטיות קיבימט, ונבלעו בתהום הנשייה.
ליבי נשמט בקרבי וצנח לו אי שם לעמקי שלפוחיתי המתאפקת.
הלכתי לאיבוד.
והסלעים האלה רק נהיים גדולים ומוזרים יותר, והרוח, והגשם הזה, איזה פחד.
ואין בכביש הזה שום יציאה (למעשה זה לא מדוייק. עת עליתי על המחלף ראיתי מספר יציאות מהן התעלמתי בשאננות).
בבעתה מהולה במבוכה התקשרתי לחבר מהעבודה. הוא מתמצא בכבישי הארץ.
"עלית על מחלף זיכרון כביש אחד מוקדם מדי " הוא ענה ביבושת מהולה בשמחה לאיד "את חוזרת לחיפה דרך עתלית, תכף תראי את מת"מ".
אלוהימדירים אלוהימדירים אלוהימדירים. מי בכלל רואה משהו בסופה הזאת. והשלפוחית שלי עצבנית ובאופן כללי בא לי לחבוט בעצמי באלת בייסבול.
אבל לא אישה נחושה כמוני תוותר !
הלאה, הלאה גשם ורוחות ! הלאה סועה וסער !
הנה בניין אינטל ! הנה קניון חיפה ! איקאה, הנה אני באה !
פרסה, וחזרה לכיוון מחלף זכרון , מהצד הנכון. ליתר ביטחון, לא עליתי על 50 קמ"ש, אפילו שכל הנהגים סביבי התעצבנו עלי וצפרו לי מסביב.
זה לקח עוד כמעט שעה, אבל בסופו של דבר הגעתי בשלום.
מיותר לציין שהדרך חזרה היתה בהירה וחלקה וללא טיפה קלה של גשם.
אני זוכרת את השיחה הזאת כאילו לא הייתה מימים ימינה
השבמחק:-D