כדאי להקליק כאן
אמצע אפריל 2008. כשבועיים לאחר יום הולדת 30 שלי. חגגתי עם חברות בארוחת בוקר, במסעדת גורמה בארוחת ערב, בעוגה נפלאה שאפיתי לכבוד עצמי , ובהזרעה שאמורה היתה להיות אחרונה ומנצחת. את חגיגות ה-30 להשקתי קינחתי בבשורה מרעננת - אבא שלי צריך לעבור ניתוח, שני במספר, להסרת התוספתן עקב גידול שטרם עמדו על טבעו.
בבוקר שלאחר הניתוח היתה בדיקת הבטא שלי, בדיקה שידעתי שתהיה שלילית ותוביל לפרשת דרכים בה אצטרך לקחת החלטה ולעבור לכיתת הבוגרים, לטיפולי IVF. בא לי על זה כמו שבא לי על הסרת שיער בפינצטה מכל הגוף.
אני מגיעה לבית החולים וחונה בחניית ה-VIP שלי. ככה זה ב-0645 בבוקר. לילה קודם עברנו לשעון קיץ.
בדיקות הדם הן בקומה 1- , ואבא שלי מאושפז בקומה השניה. הניתוח הסתבך ונמשך שעות ארוכות, מצב הרוח מדשדש בקנטים של ביש מזל.
לפחות נוף יפה יש פה על הכרמל.
במסדרון המוכר עם הפלורסנטים והכורסאות הנוחות אני מחכה עם עוד כמה מטופלות חמוצות פנים. אפשר להבין אותן. גם אני לא לבבית במיוחד הבוקר.
ממתינה.
ממתינה.
עדיין ממתינה.
0705
0710
0715 : שתי אחיות במדי חדר ניתוח פורצות למסדרון בתנופה ומכריזות בינן לבין עצמן - "מאיה לא התעררה !" (השמטת ה-ו' מכוונת).
"מי פה מקופת חולים כללית ???" קוראת אחת מהן .
רק אני קמה. פחדניות .
"מי שמקופת חולים כללית שתבוא איתי".
אז באתי.
הכניסו אותי לחדר צדדי , הפשלתי שרוול, אגרפתי אגרוף נחוש והסתכלתי הצידה באומץ. מיומנות של שנים.
"מאיה לא התעררה. אנחנו חייבות לקחת דמים במקומה" נהמה עלי האחות.
"סליחה" התנצלתי מייד. הכי בטוח. "את לא צריכה להתנצל, זה לא אשמה שלך " אמרה האחות, תוך שהיא לוקחת את בקבוק האלכוהול ומשפריצה כמויות נדיבות על היד שלי. האחות מאיה מורחת בעדינות עם תחבושת ספוגה, אבל איכשהו הרגשתי שזה לא זמן טוב להזכיר אותה.
דקירה קטנה, ומפל נוסף של אלכוהול. הפעם גם הג'ינס שלי קיבל מנה קטנה.
"תודה" חייכתי בהקלה אל האחות הרגיזה , "מכבי !!!!! מי פה מקופת חולים מכבי ???" המשיכה האחות במלאכת הקודש.
משם עליתי מייד למעלה.
בדרך פגשתי את הרופא הטוב שלי, שהביט בי בחיוך כבוש. "המבט שלו אומר הכל, זה בטוח חיובי ! " אמרתי לעצמי בביטחון גדול. "מטומטמת" המשכתי עם עצמי כעבור רגע של מחשבה "הרגע לקחו ממך דם".
תוך רצף מחשבות כזה הגעתי למחלקה .
אבא שלי מחובר להמון צינורות וחבוש , חיוור מאוד אבל עם חצי חיוך. "מאמילי" , הוא אומר לי בהפתעה "מה קרה לחולצה שלך ? " במבט שמאלה אני מגלה שכל השרוול שלי מכוסה נחלי דם.
הכל בגלל שמאיה לא התעררה.
אמצע אפריל 2008. כשבועיים לאחר יום הולדת 30 שלי. חגגתי עם חברות בארוחת בוקר, במסעדת גורמה בארוחת ערב, בעוגה נפלאה שאפיתי לכבוד עצמי , ובהזרעה שאמורה היתה להיות אחרונה ומנצחת. את חגיגות ה-30 להשקתי קינחתי בבשורה מרעננת - אבא שלי צריך לעבור ניתוח, שני במספר, להסרת התוספתן עקב גידול שטרם עמדו על טבעו.
בבוקר שלאחר הניתוח היתה בדיקת הבטא שלי, בדיקה שידעתי שתהיה שלילית ותוביל לפרשת דרכים בה אצטרך לקחת החלטה ולעבור לכיתת הבוגרים, לטיפולי IVF. בא לי על זה כמו שבא לי על הסרת שיער בפינצטה מכל הגוף.
אני מגיעה לבית החולים וחונה בחניית ה-VIP שלי. ככה זה ב-0645 בבוקר. לילה קודם עברנו לשעון קיץ.
בדיקות הדם הן בקומה 1- , ואבא שלי מאושפז בקומה השניה. הניתוח הסתבך ונמשך שעות ארוכות, מצב הרוח מדשדש בקנטים של ביש מזל.
לפחות נוף יפה יש פה על הכרמל.
במסדרון המוכר עם הפלורסנטים והכורסאות הנוחות אני מחכה עם עוד כמה מטופלות חמוצות פנים. אפשר להבין אותן. גם אני לא לבבית במיוחד הבוקר.
ממתינה.
ממתינה.
עדיין ממתינה.
0705
0710
0715 : שתי אחיות במדי חדר ניתוח פורצות למסדרון בתנופה ומכריזות בינן לבין עצמן - "מאיה לא התעררה !" (השמטת ה-ו' מכוונת).
"מי פה מקופת חולים כללית ???" קוראת אחת מהן .
רק אני קמה. פחדניות .
"מי שמקופת חולים כללית שתבוא איתי".
אז באתי.
הכניסו אותי לחדר צדדי , הפשלתי שרוול, אגרפתי אגרוף נחוש והסתכלתי הצידה באומץ. מיומנות של שנים.
"מאיה לא התעררה. אנחנו חייבות לקחת דמים במקומה" נהמה עלי האחות.
"סליחה" התנצלתי מייד. הכי בטוח. "את לא צריכה להתנצל, זה לא אשמה שלך " אמרה האחות, תוך שהיא לוקחת את בקבוק האלכוהול ומשפריצה כמויות נדיבות על היד שלי. האחות מאיה מורחת בעדינות עם תחבושת ספוגה, אבל איכשהו הרגשתי שזה לא זמן טוב להזכיר אותה.
דקירה קטנה, ומפל נוסף של אלכוהול. הפעם גם הג'ינס שלי קיבל מנה קטנה.
"תודה" חייכתי בהקלה אל האחות הרגיזה , "מכבי !!!!! מי פה מקופת חולים מכבי ???" המשיכה האחות במלאכת הקודש.
משם עליתי מייד למעלה.
בדרך פגשתי את הרופא הטוב שלי, שהביט בי בחיוך כבוש. "המבט שלו אומר הכל, זה בטוח חיובי ! " אמרתי לעצמי בביטחון גדול. "מטומטמת" המשכתי עם עצמי כעבור רגע של מחשבה "הרגע לקחו ממך דם".
תוך רצף מחשבות כזה הגעתי למחלקה .
אבא שלי מחובר להמון צינורות וחבוש , חיוור מאוד אבל עם חצי חיוך. "מאמילי" , הוא אומר לי בהפתעה "מה קרה לחולצה שלך ? " במבט שמאלה אני מגלה שכל השרוול שלי מכוסה נחלי דם.
הכל בגלל שמאיה לא התעררה.
נו, אבל איך זה נגמר בסוף? אני במתח.
השבמחק:-P