תפילת נעילת ילדים

לפני שיצאנו לטיפת חלב כבר תכננתי את מהלך העניינים - נגיע,  ניכנס, שקילה, רישום והביתה בשמחה רבה.
ליקום, כך מסתבר, היו תוכניות אחרות.
ראשית, טעיתי בדרך. לקחתי פנייה אחת לא נכונה ומצאתי את עצמי כמעט על הכביש המהיר לחיפה. "טוב", סלחתי לעצמי מיד על הטעות , "את עייפה מאוד וזה טבעי". תוך המשך עידוד עצמוני נהגתי את דרכי חזרה למקום הנכון.
כשהגענו החלטתי בצעד ספונטני שחכם יותר יהיה לקחת את שוברט במנשא מאשר לפתוח עגלה בשביל ביקור קצר כל כך.
"את כל כך מאורגנת" החמאתי לעצמי "רק חודש וקצת אחרי ניתוח קיסרי, שני ילדים קטנים, וכבר את מתפקדת ללא דופי".
בתנועה מיומנת חגרתי על מתני את המנשא ונכנסתי למושב האחורי כדי לשלוף את שוברט מהסלקל. האינסטינקט האימהי הנחה אותי לא להשאיר את הדלת פתוחה חלילה, אלא להתיישב לידו על מנת שלא יצטנן, הגור הקטן שלי.
הממ.
נורא צפוף פה במושב האחורי.
ידעתי שאנחנו צריכים מיני ואן.
אוקיי, בעצם עדיף לעמוד מחוץ לרכב, וכך להכניס תינוק למנשא, ולא בישיבה בתוך הרכב .
בתוך ראשי כבר החלו דיבורים מלוכלכים בסגנון "אמא בלאי". השתקתי אותם מיד. לכל אחד מותר לטעות.
עכשיו אני אצא מהאוטו, תוך דקה נהיה בפנים והכל יהיה בסדר.




או שלא.
מסתבר שאי אפשר לצאת מהאוטו. הדלת לא נפתחת. במושב אחורי לא גדול חגורים בבטחה כסא בטיחות, סלקל ואני, לא חגורה אבל תקועה טוב טוב. ושוברט, כאמור לעיל. תוך גלגול נמרץ של המחשבות קדימה ואחורה נזכרתי שכנראה הפעלתי את נעילת הילדים, וכעת היא לי חרב פיפיות.
"תירגעי, תירגעי, תירגעי ותירגעי" אמרתי לעצמי "ואל תזיעי. ואל תילחצי. ותנשמי. תנשמי תנשמי תנשמי".
מה עושים ? ניסיתי להתרומם ולהגיע קדימה, ללחוץ על כפתור הנעילה כדי לשחרר אותה. מסתבר שאני עומדת ברכב כמעט מבלי להתכופף, אעפס ,הידיים שלי קצרות מדי . בתוך התיק היה לי בקבוק מים. אם אצליח ללחוץ את הפקק אל כפתור הנעילה - הוא יילחץ ואנחנו נצא לחופשי. "מלכה ! את מלכה ! גוד בלס הר מג'סטי !" הרעתי לעצמי בטמטום "איזו תושיה, איזה קור רוח, אילו פתרונות יצירתיים !"
אז"ש.
כל עוד המנוע כבוי, התחבולה שלי חסרת ערך.
בשלב זה שוברט החל לאבד סבלנות.
גם אני.
בהיעדר פתרונות יצירתיים נוספים באמתחתי, עשיתי את הדבר הטבעי ביותר שעלה בדעתי : "אמאאאאאאאאא !!!!!" יללתי לתוך האפרכסת בפאניקה קלה "אני ושוברט נעולים בתוך האוטו !!!!!"
עשר דקות לאחר מכן כבר נשמנו מלוא הריאות אוויר מפרץ-חיפאי מזוהם.
נעילת הילדים נוטרלה.
סוף.

על חתולים, מלחינים ומיני מאפים

כאן קרוקומבוש. בת 32 (ועוד קצת) ואמא לשניים (כבר חודש כמעט).
ואני מבטיחה שזה החרוז האחרון שאני חורזת בבלוג הזה.
אז ... איפה בעצם הייתי ? במטבח. חמש בבוקר פחות כמה דקות. אין שעה טובה מזו להיות במטבח לדעתי, כשהיחידים שערים הם את והמקרר, וכל מחדלי הדיאטה שלך יישארו לנצח בינך לבינו. הקפה כבר מוכן , מכונת כביסה כבר מקשקשת במלוא המרץ. אין כמו השעות האלה של הבוקר, ואם היום היה יום שבת בכלל הייתי משפריצה ניטים.
NOT.
אלה היו כמה שורות של הפעלת הדיסוננס הקוגניטיבי עקב מחסור מצטבר בשינה.


קטניי יכונו בבלוג הזה ט' ו-ש', להלן :
טולוז, שד משחת בן שנה ושמונה חודשים, ילד פלא שבא לעולם אחרי שנות מאמץ ארוכות. שחור תלתלים ונבון, מלא חן והומור, דומה לי כמו שתי טיפות מים (או שתי טיפות קפה תימני). למעשה, לאחרונה נקצצו תלתליו של הלזה עקב בעיות תחזוקה , אך עדיין הוא נשאר שרמנטי ושובה לב. על מגוון תחביביו נמנים משחק במכוניות מכל הסוגים והדגמים, קריאת סיפורים וזמרור שירים , מריטת עציצים, קטיף עגבניות שרי, לימונים ותות שדה (אותם אני מגדלת בעמל רב), ומריטת זנבות חתולים (בהיעדר הפירות שהזכרתי קודם).   לאכול הוא מעדיף שלא, ואם מוכרחים אז כמה שפחות , ולאחרונה יש לו משהו גם נגד שנת לילה רציפה.
למי שאינו בקיא, טולוז היה אחד מגורי החתולים בסרט AristoCats. דיסני, אלא מה.
שוברט-שטרודל יהיה בן חודש בקרוב , ומבלה את ימיו ולילותיו בין הנקות , גזים והחלפה רציפה של חיתולים. צהבהב ורך נוצה. בא לי במקרה, שוברט זה, בהפתעה גמורה שעד עצם כתיבת שורות אלה מותירה אותי בהלם קל . אם כי, מאוד ייתכן שההלם הקל הוא מצב סטטי עקב שעות הערות הרבות.
שוברט, או שטרודל (טרם הגעתי להחלטה מה יותר מחליק על הלשון), נקרא כך, איך לא, כאות לגינונים האוסטריים שלי.
ואני - קרוקומבוש (בגלל הגובה והפרסטיג'), חובבת מושבעת של צ'יק-ליטס, צ'יק-פליקס, בישול ואפיה, וטראש טלוויזיוני לסוגיו.


אז מה צפוי בבלוג הזה ? עוד בלוג משעמם עם פוסטים משמימים על אימהות לשניים וקצת סיפורי יום יום ?
בדיוק זה.
קצת סיפורי יום-יום  וקצת מתכונים וקצת מעוד כל מיני , והרבה הומור בכל מיני צבעים.
ובעצם הבלוג הזה הוא בכלל בשבילי, ביני לבין ביני, אז מה 'כפת לי ?