Haute Couture

להזדהות מלאה אפשר ורצוי  ללחוץ על הקישורים :-)

פרולוג
טולוז נולד בניתוח קיסרי דחוף, אחרי 36 שעות לידה שנתקעה והסתבכה , האטת דופק עוברי ושאר ממתקים. כתוצאה מכך נגרמו סיבוכים שונים ומשונים שהריצו אותי לבית החולים הלוך ושוב עד חודשיים לאחר מכן, והסתיימו בהתערבות כירורגית בהרדמה מלאה.  זו היתה בעצם הפעם הראשונה אחרי הלידה שישנתי שעתיים וחצי ללא הפרעה.

כשנה לאחר מכן (כן, שנה. ככה זה אצלנו במגזר) בתחילת ההריון של שוברט , החלטתי למנוע מעצמי את התענוג בפעם השניה והודעתי לכל הנוגעים בדבר - הפעם קיסרי אלקטיבי. לאחר עוד שבעה חודשים ונסיונות שכנוע כושלים מצד הרופא הטוב שלי, הגענו לבית החולים לקבוע תאריך לניתוח. "תבואי ביום ראשון ליום הכנה" אמרו לי "וביום שני בבוקר ננתח אותך". ככה פשוט.
------------------

דיסקליימר : ככל שהתקדם ההריון והלידה כבר נראתה ברורה באופק, הפחדים שלי הלכו והתעצמו ותפסו שני כיוונים ברורים: אחד מאיתנו, שוברט או אני, לא נצא בריאים ושלמים מהצד השני. לצערי , כדי להירגע הלכתי וחפרתי קצת ברשת ואז היה לי ברור מעל לכל ספק : משהו חייב להשתבש.
----------------------------------------------
יום גיבוש טרום ניתוחי

אותו יום ראשון היה  היום הסוער ביותר בשנה, עם עצים ופחים עפים, שלוליות ענק ופקקים בכל מקום.
אכן שלווה ונחת.
תחנה אחת מטופס הטיולים הזה היא בדיקת רופא ואולטרסאונד. אותי בדקה רופאה צעירה , חביבה ויסודית. במשך עשר דקות היא העבירה בחביבות ויסודיות את המתמר על הבטן שלי והמהמה בגבות מורמות, עד ששאלתי אם משהו לא בסדר. "הכל בסדר" הרגיעה הדוקטור, "אני פשוט לא רואה את הראש של הילד בשום מקום".
ידעתי. הנה זה קורה. אשר יגורתי וכו'.
התבקשנו להמתין לרופא בכיר, ובעודי מכרסמת את אצבעותיי בהיסטריה הגיע טיפוס ממהר בחלוק ושאל אם אני קרוקומבוש לסקציה של מחר בבוקר . לא העזתי לשאול מי זאת סקציה ואיך היא קשורה אלי , במקום זה ניגשתי ישר לעניין : לילד אין ראש. בכל הבדיקות היה, עכשיו אין. ותבדוק בבקשה.
בבדיקה של רופא בכיר עם מתמר בכיר נפתרה התעלומה. המדען הקטן כנראה היה בטוח שהיציאה היא דרך המתניים שפעם היו לי, ושכב לרוחב הבטן . "אז עכשיו את חייבת ניתוח !" צהל הרופא הבכיר "הילד מסכים איתך !" . יוהו.

יום הגיבוש המשיך בנחת ולסיום הזמינו אותי לארוחת צהריים במחלקה. תהיתי האם מדובר בטעימות כמו לפני חתונה , אך כיוון שהתחתנתי בעבר החלטתי לוותר. אחרי הכל, באירוע המתקרב לא יהיו 400 מוזמנים ואין את מי להרשים.
------------------------------------------

יום הניתוח :

הייתי שניה בתור, אז התבקשנו להגיע לבית החולים בשש, ולכן בארבע כבר נהמתי את דרכי למקלחת. יצאנו מהבית בחמש ורבע, כשאני חיוורת כמו קיר ועם טיקים של חרדה בעיניים, ואילו הנוחר לצידי עולץ מהרגיל ומפזם לעצמו בווליום בינוני. בחוץ עדיין ירד גשם זלעפות.   הגענו לבית החולים, קיבלתי מיטה ושני חלוקים לא מחמיאים . "לפחות זה 100% כותנה ולא איזה זבל סינתטי" ניחמתי את עצמי.

את השעתיים הבאות ביליתי בבעתה מוחלטת והיכרות עם רופאה שניסתה לפתוח לי וריד ולא הצליחה. התנצלתי שזה בגלל שלא שתיתי כלום כבר שמונה שעות. בתוך תוכי כבר השלמתי עם הרעיון שבהיעדר וריד פתוח, ינתחו אותי כמובן ללא הרדמה . "את תותחית על-חלל" ניחמתי את עצמי "את יכולה לעמוד בזה" . מפאת הלחץ כנראה שכחתי שני דברים חשובים : זאת עדיין לא מדינת עולם שלישי, והמשאית עם המדליות לא מגיעה בסוף. אף פעם.
את רצף המחשבות ההזויות לעיל קטע רופא צעיר עם שלל מחטים. מייד זיהיתי אותו . אותו רופא בדיוק פתח לי וריד לפני 5 שנים, בלידה שקטה ועצובה. עכשיו בכלל היה לי ברור שזה ייגמר רע מאוד. דקה אחר כך כבר הייתי עם וריד פתוח לרווחה, ברנולה כחולה ושקית נוזלים מטפטפת.

הנוחר שתה את הקפה השני שלו לאותו בוקר ונשנש עוגיות. כשהאחות הביאה לו מדי חדר ניתוח ירקרקים, הוא היה המאושר באדם , הסתובב במחלקה בגאון ותהה האם העוברים והשבים חושבים שהוא עובד פה (לא) ושהוא מנתח (בטח שלא).

"את מוכנה ?" שאלה אותי האחות "נראה לך ?" שאלתי בחזרה, קפצתי מהמיטה והלכנו לחדר ניתוח.
בחדר ניתוח חיכו לי שניים שהציגו את עצמם כ"עובדי חדר ניתוח" והתחילו להכין אותי למרדימה שתגיע.
"אני בני" אמר לי בני, שהריח כמו מאפרה עם בדלי נובלס "ואני אהיה איתך בזמן שיזריקו את ההרדמה".
לא יכלתי שלא לחשוב : "אלון נלחם במחבלים, עידן מדריך בני נעורים, ורק בני לא מגיע".
התעודדתי מהעובדה שאם מחשבות אוויליות עדיין מתרוצצות בראשי, אולי בכל זאת יש סיכוי שהכל יהיה בסדר.
ואז הגיעה המרדימה ומיד התיישבה מאחורי, בוחנת בעיון את הקעקוע במעלה עכוזי "זה דובי ? זה כלב ?"
"באמאשלך" , חשבתי , "תרדימי".
הרדימה.
כואב, הדרעקס הזה. בכלל, הסיטואציה כולה היא לא גליק גדול, כשיש לך מרדימה עצבנית מאחור ("לא לזוז. לא לנשום. לא לזוז. לא לנשום") ובני נובלס מחבק אותך מקדימה ("פפפפפ", "פפפפפ") , ואז משכיב אותך על השולחן ומדביק לך אלקטורודות בכל מיני מקומות.
תוך שניות הרגשתי שאין לי טיפת חמצן, ופיל קטן מתיישב לי על בית החזה. זהו. הכל נגמר. ידעתי. "דוקטור, אין לי אוויר" אני מתנשמת , "יש לך אוויר" , אומרת הדוקטור ומלבישה עלי מסיכת חמצן "את מרגישה מצוין".
"איפה הבעל שלי ? " שאלתי (העיקר שהוא לובש מדי חדר ניתוח) , "למה את צריכה בעל שלך ? זה תרופה ? " הממ. יש משהו במה שהיא אומרת.
כשסיימו לפרוס מעלי כל מיני יריעות ובדקו שאני לא מרגישה כלום מהחזה ומטה, הנוחר לצידי הוכנס פנימה והתחילו הניסורים. ואז התחילו הכאבים בכתפיים. מאיפה הם מוציאים את התינוק הזה ???
חמש דקות והרבה משיכות, דחיפות, לחיצות ונדנודים אחר כך נשמע בכי גדול ומתוק.
הנה הוא כאן, לבנבן מוורניקס , קמוט וקולני .
הגברים הוצאו החוצה לסידורים בתינוקיה ואני נשארתי עוד שעה לבלות בחדר ניתוח. אצל כולן זה לוקח עשר דקות, אבל אני מיוחדת.
"אנחנו עושים פה תפר ארוך וגדול בגלל הסיבוכים בלידה הקודמת" אמרו לי שני המנתחים הנחמדים, תוך כדי הלחמת האיברים הפנימיים שלי ושידוך בעשרים סיכות.

דקה לפני שגלגלו אותי להתאוששות שאלה אותי המרדימה : "עלית הרבה במשקל בהריון ? "
"בערך 20 קילו " עניתי בבושה, "אה", המשיכה בסיפוק "אז יש לך מה להוריד".
מזל שהייתי מוצפת אנדורפינים , אחרת זה היה הרבה יותר מעליב.

----
שעתיים וחצי אחרי

כשהעבירו אותי למחלקה באו לבדוק אותי.
לקח לאחות בדיוק דקה להציץ מתחת לשמיכה ולהגיד לי בפרצוף מודאג "אני קוראת לרופא בכיר. יש פה דימום מוגבר מאוד".
זהו זה. ידעתי. הכל נגמר. אלוהים, here I come. ידעתי ידעתי ידעתי.
הגיע רופא בכיר. חייכן ונחמד , בגודל של מקרר אמנה עם שתי דלתות ומקפיא תחתון. עם כל הנתונים האלה הוא התחיל ללחוץ לי על הבטן בעוצמה שלא היתה מביישת מכבש ידני הידראולי.
"הכל בסדר", הוא אמר וצבט את לחיי בחיבה " הרחם מכווץ, יש כאן פשוט דופן קצת עבה".
"אצלנו , " כחכחתי מבעד לדמעות "קוראים לזה צמיגונים".